פסק-דין בתיק עפ"א 40434-07-12

1.         זהו ערעור על הכרעת דין מיום 29/5/12 בתיק ח' 19881994 בבית משפט לעניינים מקומיים בתל אביב (כב' השופט גיא הימן).

2.         המערער הואשם כי החנה את רכבו ביום 28/5/08 בשעה 20:13 ברחוב עמינדב ליד בית מס' 6 בתל אביב, וזאת בניגוד להוראה המתירה חניה לכלי רכב מסוימים ובשעות מסוימות כפי שפורט בו.

3.         עסקינן במקום שבו צבועות אבני השפה בצבע כחול - לבן. כמו כן מוצב תמרור שלט (ליד בית מס' 2 - בכניסה לרחוב) לפיו חניה מותרת אך ורק לתושבי ת"א יפו אשר רכבם נושא תו אזור מס' 30. משמעות שלט תמרור זה היא: כי החניה היתה אסורה למי שרכבו אינו נושא תו אזור מס' 30, כאשר חנה שם המערער.

אין מחלוקת על העובדה שהמערער חנה במקום. הוא סבר כי כשהוא חונה ליד אבני שפה כחול - לבן אזי מותר לו לחנות בכפוף לתשלום דמי חניה ואף שילם דמי חניה באמצעות שירות "איזי פארק". אלא; שלאור התמרור שאסר חניה למי שאין לו תו חניה אזורי, הוא קיבל את הדו"ח.

4.         בית משפט קמא הבין לליבו של הנאשם שניכר כי אכן טעה ולא חנה במקום בכוונת זדון, אך הרשיע אותו, שכן סימון של אבני שפה בכחול - לבן הוא תמרור כדין והוא סימון המתיר חניה במגבלות.

לאור התמרור שאיפשר חניה רק לבעלי תו אזורי, הרי שהיה אסור למערער לחנות במקום ולפיכך לא היה מנוס מלהרשיעו.

כב' השופט ציין, כי בית משפט לעניינים מקומיים אינו הערכאה המתאימה לדון במדיניות של הצבת התמרורים והוראותיהם ועד שלא ישונה הסימון הקבוע בדין, נדרשת גם העירייה להתאים עצמה למגבלות, ובית משפט לעניינים מקומיים אינו המקום לבירור טענתו העקרונית - הנורמטיבית של המערער בקשר לאופן התימרור.

5.         המערער טוען, כי אין מחלוקת על כך שהתימרור במקום היה מבלבל ומטעה וכך גם סבר מנהל אגף החניה בעירייה (נ/7).

משברור כי התמרור הוא "רשלני" ומטעה, היה צריך לזכותו מתוך הגנה מן הצדק עפ"י סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי תשמ"ב - 1982.

עוד טוען המערער, כי לא היה מקום לקבוע שנהג החונה רכבו לצד מדרכה המסומנת בכחול - לבן צריך לצעוד לתחילת הרחוב ולבחון את השלט המוצב שם.

על סמך קביעה זו הגיע בימ"ש למסקנה ולפיה המערער לא עשה "כל שניתן" כמשמעותו בסעיף 22 (ב) לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין") והמערער טוען כי קביעה זו שגויה.

בדיון שהתקיים ביום 29/10/12, טען ב"כ המערער, כי לאור תיקון סעיף 77 לפקודת התעבורה מחודש יולי 2012, אזי יש להחיל את סעיף 4 לחוק העונשין ולבטל את האישום.

6.         ב"כ המשיבה נסמכת על פסק דינו של בית משפט קמא ומדגישה, כי עסקינן בעבירות קפידה, אשר לא נדרשת מחשבה / כוונה פלילית לצורך הרשעה בהן. המערער לא עשה כל הנדרש על מנת להימנע מטעותו, ואי ידיעת החוק אינה פוטרת מאחריות.

7.         לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להידחות מהנימוקים כדלקמן:

במקרה דנן הסוגיה היא משפטית בלבד, שכן אין מחלוקת על העובדות הבאות:

א)         המערער החנה מכוניתו במקום שבו היו אבני השפה צבועות בכחול - לבן (סימון המהווה תמרור) - וזאת ליד בית מספר 6.

ב)         בכניסה לרחוב, ליד בית מס' 2 הוצב תמרור שלט, אשר אסר חניה לרכבים שאין להם תו חניה אזורי. גם שלט זה מהווה תמרור.

ג)          בית משפט קיבל טענת המערער, כי הוא הבין על סמך התימרור הכחול - לבן כי הוא יכול לחנות במקום תוך תשלום דמי חניה (ואכן שילם באמצעות "איזי פארק) וכי עובדתית הוא לא שם ליבו לתמרור השלט.

ד)         מנהל אגף החניה בעירייה במכתבו למערער משנת 2008 (נ/7) דחה בקשת המערער לביטול הקנס וגם ציין: